"על אף העובדה המתסכלת ש"הכול כרוך בכול", יהיה זה סביר לומר שבעיני רבים, יהודים כפלסטינים, מאורעות אוקטובר 2000 מהווים "קו שבר" ביחס לסוגיית הדו-קיום, אשר מתאפיין בשינוי שלילי ביותר באופן בו נתפס ונחווה כל צד בקונפליקט, ע"י הצד שכנגד. מבחינת הפלסטינים, אירועי אוקטובר 2000 נחווים כטראומה עמוקה ביותר, זאת משום ששריקות הכדורים שנורו בהם, ניפצו את אשליית הביטחון, כי בהיותם אזרחי המדינה הם חסינים מהרג בכוונה תחילה על ידה, ולמעשה הביאו למחיקה, דה פקטו,של הקו הירוק.בני הרוב היהודי, מצידם, הגיבו להפגנות של הפלסטינים בישראל בהלם ובחרדה לא פרופורציונאליים, תוך הפרזה רבתי במידת האיום הנשקפת להם ולסדר הקיים בכללותו. עד היום, הקונסנזוס סביב מה שקרה באוקטובר 2000 עוד לא נסדק, כאשר רבים מבני הרוב מגדירים את מה שקרה אז כנקודת שבר, או נקודת מפנה, בה נצרבה אצלם תודעה המוגדרת על-ידם במונחים של "התפכחות". לא פעם יצא לי להקשיב לחברים ותלמידים שתיארו לי איך האמינו, משך שנים רבות, בדו-קיום, וראו עצמם בקצה השמאלי של המפה הפוליטית, עד אוקטובר 2000; אז העירו אותם המאורעות מפנטזיות הדו-קיום, והבהירו להם, כמאמרם, שאין לתת אמון בערבים אזרחי ישראל, כי אלה, בשעת מבחן, יעמדו נגד המדינה, בצד אחד עם אויביה."
מתוך ההרצאה: "נתאר לעצמנו אוטובוס ובו מורים, נוסע ביפו לטיול-סיור. המורים שייכים לבית ספר ביפו שאוכלוסייתו מעורבת בתלמידים יהודים וערבים – 70% יהודים ו – 30% ערבים, מוסלמים ונוצרים. את הסיור מנחים שני מדריכים: יהודי וערבי. ניתנת הנחייה למדריכים להוביל את הקבוצה לארבעה מקומות ידועים ביפו, ובכלל זה התחנה האחרונה: שטח בית הספר. בכל תחנה יספר כל מדריך את סיפור המקום-המבנה מההיבט אליו הוא שייך, יהודי או ערבי. המורים מתבקשים רק להקשיב, להחזיק, להחניק בתוך עצמם רגשות, להכיל בתוכם מחשבות ותגובות. גם התחנה האחרונה, שהיא שטח בית הספר, גם היא מקום שיש לו שני סיפורים, שני נרטיבים. בסוף הסיור, בשטח ביה"ס, נאמר למורים: "היום חוויתם את החוויה של יפו, של הכיתה אותה אתם מלמדים/מחנכים: יש ביפו שני סיפורים, שני נרטיבים, הם קיימים, הם עצמאיים. מקומכם המורים להכיל את שני הנרטיבים, להחזיק אותם, להתאמץ לא להכריע מה נכון יותר, מי צודק יותר, מי חזק יותר. עליכם רק לכבד את המציאות, להקשיב לה, להכיל אותה, לאפשר הביטוי שלה, וכל זאת לאורך זמן". להגיע לסיור שכזה, להבאת המורה להכרת המציאות המורכבת הזו, אין זה פשוט כלל ועיקר. הרי לכל אדם יש את הדעות שלו, העמדות הפוליטיות שלו, הפחדים שלו. איך מגיעים למקום שכזה?"
תקציר הרצאתה של ד"ר מיה מוכמל: מקומן של נשים בשימור של זהות קולקטיבית
המאמר מציג ניתוח של מקומן של נשים במבנה החברתי, את תפקידן ביצירה של זהות קולקטיבית ובשימור זהות זו. טענתי היא כי על מנת להבין טוב יותר את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, יש להתייחס לא רק למשתנה הלאומי, אלא בין השאר גם למשתנה המגדרי, וכי ניתוח הקונפליקט במונחים של כובש-נכבש בלבד אינה מספיקה על מנת לתאר את הדינמיקה של היחסים בין הקבוצות.
אתייחס בדבריי למקומן של נשים בשלושה מצבים: ביצירתה של חברה, כפי שמתוארת בכתביו של פרויד על המבנה החברתי; במצב של מדינה לאומית ושל מאבק לשחרור לאומי; ובמצב של כיבוש. אתייחס, בפרט, למקומן של נשים בקבוצה הכובשת.
פרויד מזהה כי במבנה החברתי מוקצה מקום שונה לגברים ולנשים, כאשר מי שנחשבים חלק מהקולקטיב הם הגברים-האחים. חברה נוצרת על ידי קבלת חוקים, שמשמעותם היא שנשים הן רכושם של האב, וכי האבלבדו מייצג את הסדר הסימבולי. נשים מתוארות כמי שמחד, מהוות את הבסיס החומרי ליצירתה של חברה – בהיותן אימהות – ומאידך, כמי שחסרות את הכישורים הנדרשים להיות חלק מהחברה וליצור תרבות.
במצב של זהות לאומית, כאשר קבוצה לאומית מגדירה את עצמה באמצעות בעלות על טריטוריה, ומוגדרת באמצעות טריטוריה זו, לנשים כן ניתן מקום כחלק מהקולקטיב הלאומי. אך מקומן ביצירת הזהות הלאומית ובשימורה הוא ספציפי, מסורתי ומוגדר, וגם הוא קשור באימהות. מחד, אימהות מוכרת במבנה זה כחלק חשוב וחיוני למפעל התרבותי, כך שנשים מקבלות מעמד בעל ערך כמו זה של גברים. מאידך, לתפקידן יש גבולות מוגדרים וברורים, וחריגה מהם לעתים נחשבת ככוח מסוכן.
במצב של כיבוש, מתהדק החבל הפטריארכאלי ומתחזקות כל החלוקות הבינאריות, כולל בתוך הקבוצה הלאומית – זאת, למרות הלחץ לעבר לכידות ואחדות של זהות לאומית. במצב זה מורע מצבן של נשים וגבולות מקומן הופכים נוקשים אף יותר.
בהרצאתי אתייחס לקשר בין גבולות טריטוריאליים לבין גבולות של זהות. אדון באופן ספציפי במקרה הישראלי, ואעשה שימוש ביקורתי במונחים השאובים מהתיאוריה הפסיכואנליטית, כגון המושג "אם-סביבה" של וויניקוט.
בטעינה...
